עונש קיצוני במצב קיצוני

עונש קיצוני במצב קיצוני

במהפכת סדום הקב"ה נקט צעד קיצוני, בלתי הפיך, של חיסול מוחלט של אוכלוסית סדום ושכנותיה.

צעד

זה מעלה שאלה: הרי התורה נותנת הזדמנות לתקן את החטאים וכל דרכיו של הקב"ה רחמים, ואם כן, מדוע נקט בצעד בלתי הפיך של השמדה מוחלטת של כל הערים האלה?

הכלל הוא: כאשר הקב"ה רואה שאין שום סיכוי לחזור בתשובה, והאדם או העם כל כך השחיתו את דרכם עד שאין להם אפשרות חזרה, רק אז הקב"ה נוקט בצעד בלתי הפיך.

ישנן דוגמאות נוספות לכלל זה על פי דברי חז"ל. מתוך השוואה ביניהם, נוכל לרדת יותר לעומקם של דברים.

דור המבול ובן סורר ומורה

הדוגמא המפורסמת לכלל זה היא דור המבול, שהושמד כמעט לגמרי, כיון שהקב"ה כביכול התיאש מתיקון דור זה את דרכיו, שעל אף שראו במשך מאה ועשרים שנה את נח בונה תיבה ומזהיר אותם על מי המבול, בכל זאת לא תיקנו את דרכם.

דוגמא נוספת היא דינו של בן סורר ומורה. כאשר מתמלאים תנאים מסוימים בחטאיו של הבן הסורר ומורה אומרת התורה שסוקלים אותו, ומפרשים חז"ל "עמדה תורה על סוף דעתו של אדם... שמחפש לימודו ואינו מוצא ועומד ומלסטם את הבריות ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עב). אם ישאל אדם: הרי מדובר בילד צעיר שכל עולמו לפניו ואולי יתקן את דרכיו, עונה על כך בורא עולם ויוצר האדם: נער זה, אפסו סיכוייו לתקן את דרכיו.

המשותף לכל המצבים הקיצוניים

ישנו יסוד משותף בין דור המבול, אנשי סדום ובן סורר ומורה, והוא שבכולם ההשחתה הרוחנית הגיעה עד למצוות השכליות שענינן בין אדם לחברו, וכמו שחז"ל אמרו על דור המבול "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".

הסבר הדברים לענ"ד בעזה"י הוא כך: רק כאשר האדם משחית את דרכו כל כך עד שחוטא גם בדברים היותר פשוטים והיותר ברורים שחקוקים בכליותיו של כל בן-דעת, רק אז ישנה הוכחה שאפסו הסיכויים שיתקן את דרכיו [כמובן, שמדובר באיכות ובכמות של חטאים שרק הקב"ה יודע], כיוון שאפילו הכלים הטבעיים [מוסר כליות] שטבע בו הקב"ה על מנת לעוררו לתשובה, גם הם נשחתו, ואם כן, כיצד יתעורר האדם לחזור בו מדרכו הרעה?

מדוע לא פחות מעשרה צדיקים

על פי כלל זה יובן מדוע אברהם, בבקשו על הצלת סדום, לא ביקש להצילם אם היו פחות מעשרה צדיקים [לפי פירוש רש"י, שארבעים להציל ארבע ערים, ושלשים להציל שלש ערים], כיוון שלפי הראב"ע, כוונת אברהם בבקשו "חמישם צדיקם בתוך העיר" (יח,כד) היא לצדיקים שהם עבדי ה' בפרהסיא ונמצאים בתוככי העיר, ולכן יש סיכוי שאותם הצדיקים יחזירו בתשובה את אנשי סדום. אבל פחות מעשרה צדיקים או אפילו עשרה צדיקים אבל הספונים בתוך ביתם וכל דאגתם היא לעצמם, אין סיכוי שיתקנו את אנשי סדום, וממילא הקב"ה נוקט צעד בלתי הפיך. ואולי לזה התכוון רש"י באומרו, שאברהם למד מדור המבול שהיו שם פחות מעשרה צדיקים ולא הצילו את דורם.

גרעין בסיסי של קדושה הוא עשרה אנשים

אמנם, לענ"ד בעזה"י ישנו הסבר עמוק יותר שמתיחס לסגולת [=התכונה הפנימית של] העם והאדם. לכל עם יש נפש ["מלאך" בלשון הנביאים - רמב"ן עה"ת], ובנפש זו יש ניצוץ של טוב, גרעין של מוסר. ישנם עמים שהשחיתו את דרכם ["מלאו את סאתם" בלשון חז"ל] עד שגם אותו ניצוץ כבה, להם אין דרך חזרה, אלא עליהם לרדת מעל במת ההסטוריה. כאשר אין בתוך העם אפילו עשרה צדיקים, זהו סימן שהניצוץ כבה, שכל זמן שהניצוץ קיים, לפחות גרעין בסיסי של קדושה חייב להתגלות. הגרעין הוא המספר עשר כמו שמצינו שאין שכינה שורה בפחות מעשרה.

אולי כעת יובן מה שדרשו חז"ל על הפסוק "ויהפך את הערים האל" (יט,כה), וזו לשון רש"י "ארבעתם יושבות בסלע אחד והקב"ה הפך את הסלע". עונש זה בא לרמוז, שהסיבה שהקב"ה נקט עונש בלתי הפיך היא משום שמצבם היה בלתי הפיך, הם היו הפוכים ולא יכלו להתהפך. ומכאן נלמד על שאר עונשים של מות על שם העתיד, שהקב"ה מעניש רק כאשר האדם הגיע למצב בלתי הפיך.

יתכן שזו גם אחת מכוונות נבואת יונה על נינוה "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (יונה ג,ד) - אילו בני נינוה ימשיכו בדרכם ולא יחזרו בתשובה, אזי מצבם הרוחני יגיע למצב בלתי הפיך, כלומר, מצבם הרוחני יהיה הפוך מהמצב הראוי להיות עד כדי שלא יוכלו להתהפך בחזרה וממילא הם יושמדו. לפי הסבר זה, אנשי נינוה כמעט שהגיעו לקלקול מוחלט כמו בדור המבול, וגם אצלם החטא הגיע עד לגזל ולחמס [מצוות שכליות] ככתוב "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג,ח).